מה ההבדל בין הסכם לבין חוזה?

המשמעות של המילים חוזה והסכם נשמעצ דומה, אבל יש ביניהן הבדל מהותי אחד. ההבדל הוא ביכולת לאכוף אותו או התוקף המשפטי.

מה זה בכלל "חוזה"? חוזה הוא הסכם שיש בו כוונה לייצר יחסים משפטיים. כלומר, הסכם שהצדדים לו מתכוונים שיחייב את שניהם גם מבחינה משפטית, ולא רק באופן "ג'נטלמני". למשל, אם אתם קובעים עם חבר לצאת למסעדה היחד, והוא מאשר – זה הסכם, אבל לא חוזה, כי ברור שלא התכוונתם שזה יחייב משפטי ואם הוא לא מדיע אז הוא צפוי לתת לך פיצוי. אם מדובר בהסכמה הנעדרת תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד – או "הסכם"

לעומת זאת, והדוגמה הקלאסית היא התחום המכר, אם עשיתם הסכם עם מישהו שימכור לכם את המכונית שלו – אז מדובר בחוזה, כי ברור ששני הצדדים רוצים שיהיה מנגנון שיאכוף את ההסכם במידה שהצד השני מפר אותו. את המנגנון הזה מפעילה, כמובן, מערכת המשפט. במקום שלפנינו הסכמה בעלת תוקף משפטי שבית המשפט, כחלק מהדין האזרחי,  יוכל לאכוף אותה – אז הרי שלפנינו "חוזה".

איך אפשר לדעת מתי הסכם הוא גם חוזה?

התשובה לכך נמצאת בסעיפים 1-2 ל-"חוק החוזים" הקובעים כדלקמן:

חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול

ז"א הסכם יחשב לחוזה, כלומר להסכם שמחייב משפטית את הצדדים, אם הוא נעשה בדרך של "הצעה וקיבול". כלומר, צד א' מציע הצעה לצד ב', וצד ב' מצידו מקבל אותה. ברגע שההצעה התקבלה, החוזה נכרת.

טוב זה לא כל-כך פשוט – אז מה זו "הצעה":

סעיף 2 לחוק החוזים קובע ש:

פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; 

ז"א שפנייה תהפוך ל-"הצעה", אם היא מעידה על "גמירות דעת" להתקשר בחוזה (קרי בהסכם עם תוקף משפטי), ואם היא "מסוימת" מספיק. על השאלה מתי יש "גמירות דעת" ומתי לא, נכתבו תילי תילים של ספרים ופסקי דין. בגדול, השאלה היא האם יש מספיק נתונים שמעידים על כוונת המציע לערוך חוזה.