נדרים ושבועות נחשבים שניהם לעניינים כבדי משקל במחשבת ישראל. הפרת אחת מהן אסורה במפורש בתנ"ך – איסור השבעת שקר הוא אחד מעשרת הדברות. ומסכת שלמה של התלמוד, נדרים, עוסקת בהלכות נדרים.
ההבדל בין שבועה לנדר הוא טכני משהו. נדרים מתייחסים לחפץ – אדם אוסר על עצמו משהו (יין או מין, למשל) או נשבע לעשות משהו. הנדר מתייחס לדבר. שבועה מתייחסת לאדם – אדם נשבע שבועה לבצע פעולה או נשבע שמשהו נכון. השבועה נוגעת לאדם.
הפרת נדרים ושבועות כאחד נחשבת להפרה חמורה במחשבת ישראל. אמנם ישנן דוגמאות בתנ"ך של יחידים הנודרים נדרים, אבל בתקופת התנאים הנוהג היה ירדד מאוד. התלמוד קובע כי העונש על הפרת נדר הוא מוות של ילדיו של הנודר. השולחן ערוך מזהיר במפורש אנשים שלא לנדור בקביעות, וקובע שמי שכן – גם אם הוא מקיים את הנדר – נקרא רשע וחוטא. יהודים שומרי מצוות רבים נוהגים לומר "בלי נדר" בכל פעם שהם מבטיחים לעשות משהו כדי להבהיר שהם לא נודרים.
לאור חומרת השבועות והנדרים, והעובדה שיהודים נאלצו במהלך כמה תקופות ההיסטוריה להכריז על נאמנות לדתות אחרות, פיתחו הרבנים נוסחאות לפירוק נדרים. הידועים שבהם מבוצעים לקראת החגים הנוראים.
לפני ראש השנה, חלק מהיהודים נוהגים לקיים טקס המכונה "התרת נדרים". הטקס, שנועד לשחרר אנשים מכל אמירה שעלולה להיתפס כהבטחות, מתבצע בנוכחות שלושה אנשים הפועלים כמעין בית דין דתי. זה חלק מהתהליך הגדול יותר של התבוננות פנימית וחזרה בתשובה לקראת ראש השנה היהודי ויום הכיפורים, יום הכפרה.
בליל יום הכיפורים נקרא עוד ביטול נדרים בצורת קול נדרי, תפילת הפתיחה של החג ולעתים קרובות נחשבת לאחד מנקודות השיא הרגשיות בו. פירושו המילולי של "כל נדרי" הוא "כל הנדרים" והוא נוסחה חוקית שמאמינים שהתפתחה בימי הביניים, כאשר יהודים נאלצו להמיר דתות אחרות בכאב מוות. כמו בכל העבירות שבגינן מבקשים סליחה ביום כיפור, קול נדרי פוטר יחידים רק מנדרים שניתנו לאלוהים – לא מאלה שנדרשו זה לזה. על חטאים כלפי אנשים אחרים, יש לבקש סליחה מהמושפעים.