למעשה, אין הבדל משפטי בין לשון הרע והוצאת דיבה בישראל. שני המונחים מתייחסים לאותה עבירה: פרסום דברים שעלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.
ההבדל הלא משפטי הוא שהוצאת דיבה מתייחסת לאמירות שליליות ושקריות "מוחלטות״ (פרסום שהוא "פייק ניוז"), ואילו לשון הרע מתייחסת אל אמירות שליליות שקיים בהן מן האמת אבל הן פוגעניות באופן קיצוני . ניתן לומר כי הוצאת דיבה היא פרסומה של אמירה שקרית, בעוד שלשון הרע, כוללת גם אמירות אמת.
הנה ההגדרה המשפטית של לשון הרע:
- פרסום בעל פה או בכתב, שעשוי לבזות אדם, לפגוע בשמו הטוב, במשרתו, משלח ידו או עסקו.
- הפרסום יכול להיות מפורש או מרומז.
- אין צורך שהאדם שנפגע ייפגע בפועל מהפרסום, די בכך שהפרסום היה עלול לפגוע בו.
- טעות נפוצה לגבי הוצאת דיבה ולשון הרע, היא כי ההתבטאות חייבת לפגוע, על מנת שתהיה עילת תביעה, אך אין זה כך. סעיף 1 לחוק לשון הרע, נוקט במילה "עלול" ואין מדובר בעניין מקרי.
החוק קובע מספר הגנות מפני תביעות לשון הרע:
- אמת דיברתי: אם המפרסם יכול להוכיח שהדברים שפרסם הם אמת, הוא לא יהיה אחראי לשון הרע.
- פרסום בתום לב: אם המפרסם פרסם את הדברים בתום לב, מתוך כוונה להגן על עניין ציבורי, הוא לא יהיה אחראי לשון הרע.
- פרסום מוגן: פרסומים מסוימים, כמו פרסומים רשמיים או פרסומים של אנשי ציבור, מוגנים מפני תביעות לשון הרע.
- העדר רכיב פרסום – כלומר שפחות משני אנשים כולל הנפגע ראו או שמעו את הפרסום,
חשוב לציין:
- גם אם יש הגנה מפני תביעת לשון הרע, בית המשפט יכול עדיין לפסוק פיצויים לאדם שנפגע מהפרסום.
- אדם שנפגע מלשון הרע יכול להגיש תביעה אזרחית נגד המפרסם.
- אדם שפרסם לשון הרע עלול גם להיות מועמד לדין פלילי.
לסיכום:
לשון הרע והוצאת דיבה הם שני מונחים שונים לאותה עבירה: פרסום דברים שעלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם. החוק קובע מספר הגנות מפני תביעות לשון הרע, אך אדם שנפגע מלשון הרע יכול עדיין להגיש תביעה אזרחית נגד המפרסם.