מה ההבדל בין ליים לבין לימון? ואיך זה קשור לאשת פוטיפר?

לימונים חמוצים יותר מאשר ליים כיוון שלימונים מכילים יותר ״חומצת לימון״ מליים. לפי הסיווג המדעי, לימונים וליים  הינם פירות הדר.
למרות ההבדל בטעם, בצבע ובגודל ללימון ולליים יש את אותם היתרונות התזונתיים והם מכילים מעט קלוריות.
כדי שלא יעבדו עליכם – יש הבדל בין לימונים ירוקים קטנים, שנמכרים בתור ליים, למוצר האמיתי שהוא ליים. הדרך הטובה ביותר להבדיל מבחינה חזותית היא פשוט לחתוך את לימון או הליים ל2. קליפתו של הליים דקה יותר משל הלימון וכמו כן, אין לו גרעינים!.
ליים ולימון אינם מקור עשיר של מינרלים וויטמינים, אך הם מכילים כמות גדולה של ויטמין C. עם כמעט 53 מיליגרם של ויטמין C.
100 גרם לימונים מהווים 71% מהתצרוכת יומית של אישה ו 59% של גבר של ויטמין C.

ליים הוא פרי ירוק, ופירות העץ עצמו. הם פירות הדר הדומים ללימונים. ליים עשירים בויטמין C. מלחים מבריטניה קיבלו מיץ לימון או לימון כדי למנוע מהם לחלות בצפדינה. כך הם קיבלו את הכינוי "לימי". ישנם מספר עצי הדר אשר פירותיהם נקראים ליים. הם כוללים את ליים הדרי הליים הפרסי וליים קפיר.
המוצא של רוב המינים של הליים הוא בדרום מזרח אסיה הטרופית ובדרום אסיה. הם הופצו ברחבי העולם באמצעות הגירה ומסחר. ליים הקאפיר, בפרט, היה אחד מפירות ההדר המוקדמים ביותר שהוכנסו לאזורים אחרים בעולם על ידי בני אדם. הם הופצו למיקרונזיה ולפולינזיה באמצעות ההתרחבות האוסטרונזית (כ- 3000–1500 לפנה"ס). הם גם הופצו מאוחר יותר למזרח התיכון, ולאזור הים התיכון באמצעות סחר התבלינים ונתיבי סחר הבשמים החל מ1200 לפני הספירה.
ליים הם קטנים, עגולים וירוקים בהירים. אם הם נשארים על העץ זמן רב הם מצהיבים. ואז הם נראים כמו לימונים עגולים קטנים.
משתמשים במיץ ליים בבישול ובמשקאות. שמני ליים משמשים לעתים קרובות בבשמים, משמשים לניקוי ומשמשים לארומתרפיה. טעם ליים הוא חומצי ומר.

מיץ לימון הוא תוסף ידוע בסלטים, מנות פסטה ועל פילה דגים ובשרים; הוא משמש גם ריבות וקונפיטורות רבות. באופן דומה, מיץ ליים משמש לעתים קרובות בתיבול לפסטות דגים ובשר. גרידת לימון (ולפעמים ליים) שהם שבבי דקים של הקליפת החיצונית של הפרי – מוסיפים  כשמן הדרים ארומטי למנות.

לימונים  נמצאים בשימוש כבר כ 2,500 שנים. והם פופולאריים גם כגורם טעם וגם כחומר משמר של מאכלים – ״לימון מוסיף המון״
כל סוגי פרי ההדר שאנו רגילים בארץ מקורם ב-״כנה״ כלומר בעץ בסיסי של פרי הדר עליו ״מרכיבים״ באמצעות פעולה ״כירורגית״ מסובכת זנים שונים של פרי ההדר.
בהתחלה היה הח׳ושחאש (בשפה יותר מדעית ״לארנג״ ומכאן הביטוי הלועזי orange) ומי שמסתובב רואה שהפרדסים מגודרים בעצי הח׳ושחש הקוצניים והפרי חמוץ ומריר.
ֿעל כנה זו היו מרכיבים את ה-שמוטי העסיסי שהיה ידוע בשם העולמי jaffas, המנדרינות, ולימוני ה-״ליים״ בעלי הקליפה הירוקה. ההכלאה מעניינת הייתה מניבה את ה-״לימון המתוק״ שצורתו כמו הלימון המוכר לנו היום אבל טעמו היה מתוק בעליל.
יש גם סוגי ״תפוזי הדם״ שבהקשר אליהם יש אגדה נחמדה בסורה ״יוסף״ בקוראן. הקוראן יודע לספר כי אשת פוטיפר שחשקה ביוסף נעלבה מנשות הארמון  והכינה להן ״אמבוש״ הזמינה אותן לטרקלינה, חילקה בידיהן פרי הדר וסכינים, והורתה ליוסף לעלות על הבמה. הנשים הנדהמות מיופיו המהפנט של יוסף הצדיק לא שמו לב והן חותכות באצבעותיהן במקום בפרי ההדר וכך התערבב דם אצבעותיהן בציפה של פרי ההדר ונוצר "תפוז הדם"